עודד גולדרייך, הקתדרה ע"ש מאיר וייסגל, מכון וייצמן למדע

מסה קצרה זאת נכתבת בתגובה לדו"ח הערכת האיכות ביחס למחלקה לפוליטיקה וממשל באב"ג (להלן המחלקה באב"ג), אולם אני מחזיק בדעות העקרוניות המובאות בה כבר הרבה שנים. המקרה של הדו"ח ביחס למחלקה באב"ג מדגים שהבעייתיות העקרונית שבבסיס ועדות ההערכה הנ"ל עלולה להיתרגם לסכנה ממשית. לדעתי הרעיון שאפשר וצריך לבצע הערכות תקופתיות של מחלקות אקדמיות על ידי גופים שמחוץ למחלקות אלו ולכפות את מסקנותיהן על המחלקות האלו הוא שגוי וביצוע של הערכות כאלו על ידי גופים שמחוץ למוסד עצמו פסול שבעתיים וגם עומד בסתירה לחוק המל"ג (1958).

אני מבקש להדגיש את התיבות "תקופתיות" ו"לכפות" במשפט האחרון. אינני חולק על התועלת שבהסתמכות על ועדות מומחים לצורך דיון באפשרות לפתיחת מחלקה חדשה, ובהסתמכות על ועדות כאלו כאשר יש חששות מבוססים לגבי תפקוד לקוי מהותית של מחלקה קיימת. אני מבקש להדגיש שלדעתי תנאים אלו לא מתקיימים במקרה של המחלקה באב"ג, אפילו אם נקבל במלואן את כל הטענות המופיעות בדו"ח הועדה ואפילו אם המחלקה תסרב להתייחס אפילו לטענה אחת. (ארמוז כאן שכמה מן הטענות וההמלצות המרכזיות שבדו"ח הינן שגויות עקרונית וקביעה זאת אינה מחייבת מומחיות בתחום המחלקה, אלא מתחייבת מהעקרונות שאסקור בהמשך.)

כמוכן, אינני מתכחש לתועלת שעשויה לצמוח מהערות והצעות של מומחים חיצוניים, בין אם הם חולקים את אותה השקפת עולם או לא, ואפילו הם רק אורחים לרגע (כמו ועדות ההערכה של המל"ג). אבל יש הבדל עקרוני בין עצות כאלה הנמסרות למחלקה אקדמית כחומר למחשבה (ופעולה אפשרית) לבין כפיית שינויים על המחלקה.

לדעתי, אופן הפעולה של ועדות הערכה של המל"ג וכפיית המלצותיהן (על המחלקות המוערכות) עומדים בסתירה למהות האקדמיה וכן בסתירה לחוק המל"ג (1958). הסכנה בסתירות אלו גדולה במיוחד בעידן הנוכחי אשר מאופיין בהתערבות גסה, בלתי-מושכלת ונגועה בשיקולים זרים של הממשלה בנעשה באקדמיה.

למרות שהאספקט האקדמי של הנושא חשוב יותר בעיני, אפתח באספקט המשפטי. הדיון יהיה עקרוני באופיו, ויתייחס לשני מקרים ספציפיים (בעיקר למקרה של הדו"ח על המחלקה באב"ג) לצורך הדגמה.

1. על אי-חוקיות ועדות המל"ג לאור חוק המל"ג.

למרות שאינני משפטן, נראה לי שועדות הערכה תקופתיות מן הסוג שמפעיל המל"ג עומדות בסתירה ברורה לסעיף (15) לחוק המל"ג אשר קובע במפורש כי "מוסד מוכר הוא בן חורין לכלכל עניניו האקדמיים והמינהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו." וכן, "בסעיף זה, 'ענינים אקדמיים ומינהליים' — לרבות קביעת תכנית מחקר והוראה, מינוי רשויות המוסד, מינוי מורים והעלאתם בדרגה, קביעת שיטת הוראה ולימוד, וכל פעולה מדעית, חינוכית או משקית אחרת."

היועצים המשפטיים של המל"ג עשויים לנסות להקיש סמכות לפיקוח על איכות המחלקות מתוך סעיפים המסמיכים את המל"ג להכיר במוסדות ובתארים ולבטל את הכרתו בהם.  אבל היקש דינו להידחות הן משום שהוא מעדיף הוראה משתמעת (כביכול) על הוראה מפורשת, והן משום שהוא מסיק ממקרים קיצוניים על מקרים רגילים. בפרט, פיקוח על תוכניות ושיטות המחקר וההוראה, וכפיית שינויים בהם (כנעשה בדו"ח על המחלקה באב"ג), מרוקנים את סעיף (15) מעיקר תוכנו. אני מבקש להדגיש את אספקט הכפייה: אין דין הערות, התייעצויות, וחילופי דברים חופשיים כדין כפיה ותכתיב.

2. על הפסול העקרוני בועדות הערכה תקופתיות למחלקות קיימות.

ועדות הערכה מן הסוג שמפעיל המל"ג עומדות בסתירה לעקרונות מרכזיים של מוסד האקדמיה. נושא זה בא לידי ביטוי במושג החופש האקדמי המקצועי. מכיוון שחברנו חיים גנז כתב מאמר מעולה בנושא הנדון, לא נותר לי אלא להביא את תמצית דבריו (ולהפנות את הקוראים למאמרו "חופש אקדמי" שהתפרסם בשנות השמונים בעיוני משפט וכן בפרק השלישי בספרו מריכארד ואגנר עד זכות השיבה: ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות, עם עובד, 2006).

הציר המרכזי של המאמר המדובר הינו ההגדרה של האקדמיה כמוסד חברתי שתפקידו קידום הידע וההבנה האנושית, והטענה שיש קשר הדוק בין קידום הידע וההבנה לבין חירות החקירה והלימוד, אשר מצידן מסתמכות על עידוד סקרנות, ביקורתיות וספקנות. יתר על כן, תפקיד האקדמיה כמעוז חירות החקירה מאזן את הצמצום של החירות הזאת במוסדות חברתיים אחרים (לדוגמא בצבא או במערכת החינוך היסודית), בעוד שאיזון כזה מתחייב מתוך אופי החברה הליברלית (אשר בנויה על איזונים בין ערכים מנוגדים כך שאם קיימים מוסדות אשר מתרכזים בערכי הביטחון והיציבות החברתית תוך צמצום ערך החירות, הרי שחייבים להיות מוסדות נגדיים אשר מופקדים על ערך החירות).

עיקר המאמר מוקדש לדיון בחופש האקדמי המקצועי. כאן מובהר שאופי החקירה האקדמית, העוסקת בחזית הידע האנושי, הופכת את העוסקים בה לבעלי סמכא עילאיים (ז"א המוסמכים ביותר) בנושא עיסוקם, כך שהכפפתם לכל סמכות אחרת בנושאי מקצועם הינה בלתי הגיונית בעליל. ז"א, התכלית של המוסד החברתי המכונה "אקדמיה" מחייבת אי-תלות ואי-כפיפות מהותית שלה לסמכויות חיצוניות (שבחברה) וכן אי-כפיפות מקצועית של יחידותיה וחוקריה היחידים לגופים אקדמיים שמנהלים אותה כמוסד. לדוגמא, חוקרים בודדים אינם כפופים מקצועית (ז"א: בקביעת תוכן מחקרם ו/או הרצאותיהם) להנחיות ראשי המחלקות שלהם, מכיוון שלאחרונים אין יתרון מקצועי על הראשונים (אלא, בד"כ, להיפך – כאשר מדובר בתחום ההתמחות של הראשונים), ומכיוון שתכלית הפעילות המקצועית (ז"א המחקר וההוראה) אינה נקבעת מבחוץ אלא מוגדרת כקידום והנחלת הידע המקצועי עצמו. יתר על כן, הצורך המהותי בחקירה חופשית וביקורתית מנוגד לקבלת כל סמכות של אחרים, וחירות החקירה כפופה רק לעקרון הרציונאליות.

האמור לעיל אינו פוסל בעקרון ביקורת של מומחים חיצוניים על איכות המחקר וההוראה של אקדמאים בודדים (ובמקרים מסוימים, של קבוצות אקדמיות). כידוע, הערכה של מועמדים לשכירה ולקידום על ידי מומחים חיצוניים היא לחם חוקה של האקדמיה בעידן הנוכחי. אולם, דבר זה נעשה מחוסר ברירה (שהרי חייבים להחליט בנושאים אלו) ועל ידי מומחים המוחזקים כמוסמכים יותר מן המועמדים עצמם. שני התנאים אינם מתקיימים ואינם יכולים להתקיים במקרה של הערכת יחידות אקדמיות המתאפיינות בשונות מקצועית גבוהה (וודאי לא באופן שהערכה זאת נעשית ע"י ועדות המל"ג – ראו פרק 3): ראשית, אין שום צורך לגיטימי בהערכות אלו ואין להם שום שימוש לגיטימי (בהנחה שהצקה ליחידה האקדמית אינה נחשבת לגיטימית אפילו אם היחידה מרגיזה חלקים נרחבים בציבור ו/או במערכת הפוליטית). שנית, המומחים המאיישים את הועדות הללו אינם יכולים (מפאת מספרם הנמוך) להיות מומחים בתחומי המחקר של רוב חברי היחידה המוערכת (וודאי שלא בכולם). ודאי שמומחיותם כוועדה נופלת ממומחיות היחידה המוערכת ככל שהדברים נסובים על נושאי ההערכה (ז"א תוכנית הלימודים והמחקר ביחידה).

גם כאן אני מבקש להבדיל בין מתן עצות אשר יכולות לשמש בסיס לסיעור מוחות ביחידה המוערכת ולהוביל להכרתה בצורך בשינויים באופן פעולתה לבין כפיה של פעולות (כתכתיב של המל"ג). נקודה זאת באה לידי ביטוי בולט במקרה של המחלקה באב"ג (ראו פרק 4).

3. על השטחיות המובנת בפורמט ועדות ההערכה הנוכחיות.

בהמשך לאמור בפרק 2, ברצוני לציין שבמסגרת משאבי הזמן המוקצים לועדות ההערכה (ז"א יומיים של ביקור במחלקה וזמן דומה של קריאת חומר ולימוד) אין אפשרות להגיע להערכה שאיננה שטחית. אני מבקש להדגיש שספירת מספר המאמרים ו/או הספרים שפורסמו על ידי חברי המחלקה, שקלולם על ידי "איכות" כתבי העת ו/או ההוצאות שבהם פורסמו, וכו' מציינים את השטחיות בהתגלמותה. לאלו ששכחו מהי הערכה מקצועית של עבודת מחקר אזכיר שמדובר בקריאה ביקורתית של העבודה והעמדתה מול גוף הידע הרלוונטי. דברים דומים תקפים לגבי הערכת איכות ההוראה. לסיום פרק זה, שאלה רטורית: מה השכיחות בדו"חות המל"ג של אמירות מן הסוג "חברי הודעה מכירים את עבודתם המחקרית של רוב חברי המחלקה, ולדעתם מדובר בחוקרים מאיכות …" או "חברי הועדה עיינו בשלוש הספרים האחרונים שפורסמו על ידי חברי המחלקה, ולדעתם מדובר בתרומות מחקריות בעלות משקל …."

4. המקרה החמור של הדו"ח על מחלקה לפוליטיקה וממשל באב"ג.

הבעייתיות של ועדות ההערכה של המל"ג באה לידי ביטוי בולט בדו"ח המדובר. למרות שהרעש התקשורתי נוגע לעניין ה"פוליטי" ויתכן שעניין זה גם עמד ברקע עבודת הוועדה, הרי עיקר הדו"ח ופרט המלצותיו חסרות התקדים נוגעות לשאלות של חילוקי דעות אקדמיים. נראה שרב חברי הוועדה (אם לא כולם) מייצגים אסכולה אחת, בעוד שהמחלקה מייצגת אסכולה אחרת. נראה גם שהאסכולה הראשונה דומיננטית בכל שאר המוסדות בארץ, ונראה לי שמהות הביקורת האקדמית (באותה מידה שאינה פוליטית) ומהות ההמלצות הוא ניסיון לכפות על המחלקה רכיבים של האסכולה הדומיננטית. (למרות שאינני מומחה בתחום מדעי החברה, נראה לי שגם מי שלא קרא דו"ח הערכה מימיו מסוגל לוודא את האמור בפסקה הנוכחית ע"י קריאת הדו"ח המדובר ותגובת המחלקה.)

מיותר לומר שהניסיון הנ"ל פסול מהותית. אם בכלל (ואינני תומך גם בכך!) הרי שהיה טעם לנסות לכפות על המוסדות האחרים רכיבים מאסכולת מיעוט. המשפט האחרון נאמר בבדיחות דעת: כל ניסיון כפיה שכזה מנוגד לעקרונות היסוד של האקדמיה. ואם ישאל השואל היכן הגבול של אותו חופש אקדמי, אפנה אותו למאמרו של גנז שעליו ביססתי את פרק 2. ועל רגל אחת: כל עוד האסכולה כפופה לעקרונות היסוד של המדע, יש להניח לה להמשיך בדרכה (ונראה לי שתהא זאת חוצפה לפקפק שתנאי זה מתקיים במקרה שלפנינו).

הכשל המתואר לעיל של ועדת ההערכה הספציפית מושרה (או "מוזן") על ידי העקרונות הפסולים שעומדים ביסוד ועדות ההערכה של המל"ג (ראו פרקים 2 ו3), ואילו ההשפעה ההרסנית האפשרית של אותו כשל היא תוצאה ישירה של התנהלות המל"ג (ובפרט, הליכתו לאור העקרונות הפסולים הנ"ל).

5. המקרה הזניח של הדו"ח על מדעי המחשב במכון וייצמן.

כאמור בכותרת פרק זה, מדובר בעניין בעל חשיבות אפסית כמעט, אולם גם הוא מדגים את הבעייתיות הנדונה בפרקים 2-4, ואילו כאן עומדת לי מומחיותי בתחום שהוא נושא ההערכה (ומנגד יש לגלות שאני חבר במחלקה הנדונה). הדו"ח המדובר (משנת 2006) היה חיובי, אלא שהוא קבע כהמלצות מחייבות מספר נושאים שוליים שהם ברמת המיקרו. בפרט, המחלקה נדרשה להוריד את ממוצע הציונים, להחריף את המאבק בהעתקות, לקיים מערך מעקב אחר בוגרים, ולהתקין תוכנות מסוימות על מחשבים מסוימים. (למי שאינו יודע, במכון וייצמן אין לימודים לתואר ראשון, וכל הנ"ל מתייחס למסלול הלימודים לתואר שני.)

יודגש כי הבעיה העקרונית אינה בהצעות עצמן, שאף אחת מהן אינה מאירת עיניים במיוחד, אלא בהחלטה לכפות את מימושן. למל"ג אין סמכות, לא אקדמית ולא משפטית, לדרוש את ביצוע ההצעות הנ"ל.

6. בשולי הדברים.

ועדות הערכה מוסדיות לתחומי ידע ספציפיים פועלות דרך קבע במכון וייצמן (ובמוסדות אחרים), אלא שהן שונות במהותן מן הועדות שמפעיל המל"ג ולכן הביקורת המוצגת בפרקים הקודמים אינה חלה עליהן (ודאי שלא בעוצמה המתקרבת לזו שבה הובעה הביקורת הנ"ל). שני פרמטרים מרכזיים בשוני המהותי הנזכר הינם (1) הועדות מורכבות באופן שחופף את הפעילות המחקרית באותו תחום ידע במוסד, ו(2) ההמלצות של הועדות אינן נכפות על היחידות האקדמיות אלא מהוות בסיס לדיונים חופשיים בין הנהלת המוסד לבין הנהלת היחידות הרלוונטיות. בפרט, מ(1) נובע שמומחיות הועדה חופפת את פעילות המחקר ביחידה המוערכת.

אי אפשר לצפות לחפיפה שכזאת במקרה של ועדות המל"ג שמעריכות מספר רב של מחלקות שכל אחת מהן גדולה משמעותית מן היחידות התחומיות שהן מושא ההערכה במכון וייצמן. הדברים באים לידי ביטוי קיצוני במקרה של המחלקה באב"ג אשר הוקמה מלכתחילה כמחלקה רב-תחומית (בעוד שועדת המל"ג הוקמה כוועדה של תחום אחד ופעלה מתוך הפרספקטיבה של תחום זה).

7. סיכום

אני מקווה שהקהילה האקדמית תדון בביקורת העקרונית הנ"ל ותגיע למסקנה שיש לפעול לביטול ועדות ההערכה של המל"ג (או למצער לשינוי מהותי באופן תפקודם הנוכחי ובעיקר בפרמטר של כפיית מדיניות אקדמית דרך "המלצות מחייבות"). לדעתי, המשך קיומם של ועדות אלו, ובפרט באקלים הנוכחי של התערבות ממשלתית בלתי-מושכלת באקדמיה, מסכן את איכות האקדמיה בישראל.

מאמר זה מבוסס על שני מאמרים קודמים שפורסמו – האחד, בכתב העת "חברה" (גיליון 37, ספטמבר 2008) והאחר, באתר "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית" (יולי 2010). במאמרים אלו חשפתי את הכזב שבהתעסקות הסרק ב"עידוד מצוינות" של מערכת ההשכלה הגבוהה, כפי שבאה לידי ביטוי בדו"ח שוחט ובתוכנית הממשלתית החדשה להקמת "מרכזי מצוינות", בהתאמה. כמו כן, ראוי לציין שלדעתי ניתוח דומה לזה המובא כאן תקף גם לגבי שירותים ציבוריים אחרים.

מדוע אין מקום לעיסוק חיצוני ב"עידוד המצוינות" של האקדמיה

הקושי המהותי בהערכת איכות של מחקר והוראה אקדמית הוא נושא לדיון נפרד. ארמוז רק שהדרך היחידה להעריך איכות של מחקר אקדמי היא להסתמך על הערכת מומחים בתחום המחקר, שמומחיותם אינה נופלת ממומחיות החוקרים שחברו את המחקר שאותו מבקשים להעריך. כל ניסיון להשתמש בפרוצדורה שאינה מבוססת על הערכת מומחים כאלו, חוטאת בפשטנות ובהחמצת העיקר שבפעילות המחקר. בפרט, הדברים אמורים ביחס להסתמכות על סטטיסטיקות שונות ומשונות שאופן חישובן אינו ידוע בכלל למשתמשים ואשר חסרות כל הצדקה רציונאלית (מלבד קלות השימוש בהן). דברים דומים תקפים גם לגבי איכות ההוראה האקדמית.

במאמר זה אתעלם מן הקושי המהותי הנ"ל, אשר מוחרף שבעתיים כאשר הגוף המבקש להעריך את האיכות האקדמית אינו אקדמי בעצמו, ולפיכך הנגישות שלו למומחים הרלוונטיים היא מוגבלת ביותר (במידה והיא בכלל קיימת). השאלה שתעסיק אותי היא איזו תועלת יכולה לצמוח מזיהוי פסגות האיכות שבמערכת האקדמית ומעידודן התקציבי על חשבון שאר המערכת. התשובה שלי היא שהתועלת השולית של העידוד הזה קטנה, בעוד שהנזק מהזנחת כלל המערכת עצום. אם העידוד התקציבי (של פסגות איכות) מתבצע לאחר שכלל המערכת זכתה לתקצוב מספק, ניחא, אבל אם העידוד התקציבי של הפסגה מתבצע במקום תקצוב מספק של כלל המערכת (שלא לומר מחנק תקציבי שלה) הרי שמדובר בנזק משמעותי, כפי שינומק להלן.

לטענתי, שיפור האיכות של מערכת ההשכלה הגבוהה לא יושג על ידי התעסקות בזיהוי הרכיבים שאיכותם טובה יותר באופן יחסי ובעידודם על חשבון הזנחת שאר המערכת. בעיקר במצב הנוכחי של מחנק תקציבי של המערכת, יש להתמקד בשיפור האיכות שבבסיס המערכת, אשר הייתה מטרה להזנחה נפשעת למעלה מעשור, ולא בניסיון לעודד את הפסגה. הפסגה תסתדר בדרך כלל ללא קשר למדיניות הממסדית. לעומת זאת, על המדיניות הממסדית להתמקד בשיפור הבסיס משני טעמים מרכזיים:

1. משום שבסיס הפירמידה מהווה את רוב מערכת ההשכלה הגבוהה והוא שאחראי לרוב הפעילות של ההוראה והמחקר בה. לפיכך, איכות הבסיס היא שקובעת את איכות רוב הפעילות.

2. משום שפסגת הפירמידה מסתמכת באופן מהותי על בסיס הפירמידה, הן במחקר והן בהוראה. חשוב לציין שאת ההישגים יוצאי הדופן אי אפשר ואין צורך לעודד באופן ממוקד – הם צומחים, ומופיעים בדרך כלל במפתיע, מתוך הבסיס של המערכת, וככל שהבסיס טוב יותר, כן רבים יותר הסיכויים לצמיחתם.

לפיכך, ממסד נאור ונבון צריך לשאוף לשפר את האיכות המוחלטת של המערכת על כל מרכיביה, ולא להתרכז בעידוד מצוינות יחסית של יחידים. ושוב, דברים דומים תקפים לגבי מערכות ציבוריות אחרות כגון מערכת החינוך בכללותה, מערכת הבריאות, מערכת הרווחה, וכו'. אם כן, בהשכלה הגבוהה כמו גם בשירותים ציבוריים אחרים, ההתמקדות בפסגת המערכת תוך הזנחת הבסיס שלה ועל חשבונו, הינה איוולת.

עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא שלא קיים פער איכותי משמעותי בין קבוצת החוקרים הנמצאת מעל הרף שהוגדר לצורך עידוד לבין קבוצת החוקרים אשר ממוקמת קצת מתחת לרף זה. לפיכך עידוד של הראשונים תוך הזנחה של האחרונים יוצר פער משמעותי בהתייחסות לפרטים אשר אין ביניהם הבדל משמעותי. אמנם, לפעמים אין ברירה אלא להקצות משאבים (לדוגמא, משרות תקניות) על פי רף חד שסובל מאותה בעיה, אבל דבר זה נעשה מתוך חוסר ברירה, ואילו במקרה הנדון מדובר בייצור מצב מלאכותי של בחירה שאינו מחויב מבחינה אובייקטיבית ואינו מקדם שום מטרה לגיטימית.

עניין אחרון שראוי לאזכור הוא שהדחף המניע של כמעט כל החוקרים הוא העיסוק המדעי עצמו. מה שנחוץ להם, בניסיונם הסיזיפי להגיע להישגים בתחומם, הוא תנאים סבירים לקיום ולמחקר ולא "צ'ופרים" בלתי סדירים, שלא ניתן "לבנות" עליהם.

מדוע מתעסקת הממשלה ב"עידוד המצוינות" של האקדמיה

הניתוח שהובא לעיל מעלה את השאלה הבאה: בהנחה שמדיניות "עידוד המצוינות" חסרה כל הצדקה רציונאלית, מדוע דבקים בה גורמי הממשל השונים? תשובתי הינה שההתעסקות ב"עידוד מצוינות" היא מסך עשן ו/או תרגיל ביחסי ציבור. מדובר ביצירה של מצג שווא של טיפול בבעיות האקדמיה הישראלית מבלי להקצות את המשאבים הנדרשים לכך ותוך קידום של אג'נדות פוליטיות אחרות שאין להן דבר עם טובת האקדמיה הישראלית.

שורש המשבר הנוכחי במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל נעוץ במחנק התקציבי שבו היא נתונה זה כעשר שנים, מחנק שמקורו במדיניות הממשלה בתקופה זו. המוסדות להשכלה גבוהה הגיבו למחנק בשורה של צעדי ייאוש מזיקים. החמור בהם הוא צמצום דרסטי של גיוס חברי סגל חדשים, דבר שמסכן את חיוניות המערכת (התלויה בתמהיל מאוזן של דורות של חוקרים ומרצים), מדרדר את היחס בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים, ומאלץ חוקרים צעירים ומוכשרים לחפש את עתידם מחוץ למדינה (או מחוץ למקצועם).

את המשבר במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ניתן לסיים בפשטות על ידי ביטול מקורו: על ידי החזרה מיידית של התקציבים שנגרעו מן המערכת בעשור הנוכחי והגדלת התקצוב באופן המותאם לגידול במספר הסטודנטים ולגידול בעלויות המחקר וההוראה. על התקצוב המתוקן לאפשר הגדלה משמעותית של מספר חברי הסגל, וזאת על מנת להגיע ליחס סביר בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים.

במקום לבצע את המתבקש והמובן מאליו, נוקטת הממשלה, בהובלת משרד האוצר, בשורה של תרגילי השהיה, תוך יצירת מסכי עשן שאחד מהם מכונה "עידוד מצוינות". במאמרים שפרסמתי בכתב העת "חברה" (גיליון 37, ספטמבר 2008) ובאתר "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית" (יולי 2010) חשפתי את הכזב שבהתעסקות הסרק ב"עידוד מצוינות" של מערכת ההשכלה הגבוהה, כפי שבאה לידי ביטוי בדו"ח שוחט ובתוכנית הממשלתית החדשה להקמת "מרכזי מצוינות", בהתאמה. להלן תקציר הדברים.

דו"ח שוחט מלא בהצעות למנגנונים לזיהוי ו"תגמול/עידוד" הפסגה. הדוגמאות כוללות מענק ייחודי לזוכי פרס נובל ודומיו – דבר מגוחך על פניו, מענק קליטה ל-5% מחברי הסגל הצעירים החדשים, מענק ייחודי ל-2% מהפרופסורים המלאים, מענקי הצטיינות ל-5% עד 10% מהסגל האקדמי הבכיר, מענק מחייה ל-12% מהדוקטורנטים, גמול תומך איכות ל-10% מהסגל וכיוצא באלה. הצעות אלו מתמקדות בפסגת המערכת ומזניחות את בסיסה, המהווה את רוב המערכת, והזנחה זאת מדרדרת את איכות המערכת כולה. בפרט, אין בדו"ח שום התייחסות לאופן שבו יקלטו 95% מחברי הסגל הצעירים החדשים, לאפשרויות המחיה של 88% מהדוקטורנטים, ולתנאי המחקר וההוראה של 90% עד 95% מהסגל האקדמי הבכיר.

הקמת "מרכזי מצוינות": כאן מדובר בהקמה של מספר קטן של "בועות מחקר" במספר מצומצם ביותר של תחומי מדע נבחרים, שיזכו להזרמת תקציבים ייעודיים, תוך שהמחנק התקציבי בשאר המערכת נותר על כנו. יתר על כן, המצוקה בתחומים הבלתי נבחרים אפילו תוחרף משום שהתוכנית מתנה את ההקצבה הממשלתית בהקצבה מקבילה של כספים מתוך התקציב הקיים של המערכת האקדמית לטובת אותם מרכזים (שלא היו מוקמים, ודאי שלא בהיקף התקצוב המוצע, מתוך שיקולים ענייניים). תוכנית זאת יוצרת למעשה ריבוד נוסף בתוך מערכת ההשכלה הגבוהה, ולא תתרום מאומה לפתרון המשבר העמוק בו נתונה המערכת, כל זאת תוך יצירת מצג שווא של ניסיון לשפר את איכות המחקר האקדמי.

את התקפות הכללית של הניתוח הנ"ל קל לראות כאשר חושפים את האינטרסים המסתתרים מאחורי מסך העשן של "עידוד המצוינות" – האינטרסים של האליטה הכלכלית: אלו מכתיבים צמצום ההוצאה הציבורית ושבירת העבודה המאורגנת. כתרגיל חשבונאי פשוט, שימו לב שהעלאת שכר של 25% ה"מוענקת" לקבוצה של 10% מן העובדים ("המצטיינים") תוך שחיקה של 5% בשכר שאר העובדים מורידה את עלויות השכר בשיעור כולל של 2.5% לערך. למותר לציין שמדיניות "דיפרנציאציה" שכזאת תפגום בסולידאריות של העובדים ותכרסם במעמדו של הארגון היציג שלהם.

סיכום

הממשלה מנסה להסיט את הדיון מהנושא העיקרי – הצורך המיידי לבטל את המחנק התקציבי בו נתונה מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ולהגדיל את התקצוב הממשלתי באופן ההולם את הגידול בצרכים – אל הנושא המשני יחסית של אופן חלוקת המשאבים בתוך המערכת עצמה. הדיון הציבורי ראוי שייסוב על כמות המשאבים המוקצים למערכת ההשכלה הגבוהה ביחס לחשיבותה. החלוקה הפנימית של המשאבים ראוי שתידון ותקבע במערכת עצמה ולא על ידי גורמים חיצוניים ולא מקצועיים.

באשר לחלוקה הפנימית של המשאבים, הרי שגם בהקשר של מערכת ההשכלה הגבוהה, החלוקה הנכונה נוטה להיות קרובה לשוויונית (בשקלול הצרכים היחסיים השונים של הרכיבים השונים). חלוקה שוויונית מטיבה עם רוב המערכת, אשר אחראית לרוב הפעילות. חלוקה שוויונית גם משרתת באופן הטוב ביותר את החלקים המצטיינים ביותר של המערכת. מנגנונים ל"עידוד מצוינות" לא ישפרו את רמת ההישגים הגבוהים ביותר במערכת וודאי שלא את הרמה הממוצעת של ההישגים במערכת, אלא יגרעו מאיכותה הכוללת של המערכת בכסות של הבלטה יחצ"נית של קומץ "מצטיינים".

הכותב הוא פרופסור למתמטיקה ומדעי המחשב במכון וייצמן למדע, וחבר "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית".

In Russia, Venezuela, Egypt and other repressive societies, the activities of foreign-funded, non-governmental organizations promoting democracy are subject to police harassment and legal restraints. The Israeli environment for NGOs is the polar opposite, with thousands of these organizations, from across the political spectrum, operating freely. Taking advantage of this situation, a number of political-advocacy NGOs are leading campaigns that use the rhetoric of human rights, international law and humanitarian aid to delegitimize Israel and label its leaders as "war criminals." This has led to growing criticism of these organizations and of their main funders – primarily European governments and the New Israel Fund.

In response, these groups have launched a campaign, claiming that the criticism constitutes an assault on democracy. A flood of opinion articles have portrayed criticism of NGOs as a right-wing, McCarthyite assault. Their aim is to delegitimize debate on these organizations.

Read the rest of the article

לאחרונה טען בעמוד זה אשר מעוז, פרופסור למשפט חוקתי, כי אמירות של מרצים כמו זו הקובעת כי חיילי השייטת שפשטו על הספינה מרמרה הם "רוצחים בדם קר", או זו המכנה חיילים המפנים מתנחלים "נאצים" – מתיימרות לחסות תחת כנפי החופש האקדמי, אך למעשה אין להן דבר אתו ("מה לחרם ולחופש אקדמי", "הארץ" 21.7). שר החינוך גדעון סער קדם למעוז בעניין זה. לא מזמן אמר, כי "קריאה לחרם אקדמי, פעולות לחרם על מדינת ישראל, בעיני לא לגיטימיות". ואמנון רובינשטיין, גם פרופסור למשפט חוקתי וגם שר חינוך בעבר, הצטרף למקהלת הליווי של "ישראל ביתנו" בטיוטת מאמר אקדמי שהפיץ בימים אלה באתר "מדעי החברה – ישראל". רובינשטיין מציע שם לאפשר לטריבונלים משמעתיים אוניברסיטאיים להעניש מרצים, אפילו בפיטורים, על סוגים מסוימים של התבטאויות, שאינן בגדר עבירה פלילית.

כל הדוברים הללו מסכנים את חופש הביטוי והחופש האקדמי בישראל. הם מטשטשים את ההבחנה היסודית בין הזכות לחופש ביטוי ולחופש אקדמי ובין השאלה אם ראוי לומר דברים אלה או אחרים במסגרת החופש הזה. חופש הביטוי והחופש האקדמי פירושם גם חופש לומר דברים מוטעים.

קרא את המאמר במלואו

וראו גם מאמרו של גנז, "חופש אקדמי", שהתפרסם בשנות השמונים בעיוני משפט ואחר-כך כפרק שלישי בספרי מריכארד ואגנר עד זכות השיבה: ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות (עם עובד, 2006).

לחופש האקדמי פנים רבות. מאמר זה עוסק בהיבט אחד של החופש האקדמי והוא החופש האישי של איש האקדמיה. עניין החופש המוסדי של האוניברסיטה ועצמאותה בניהול עניינים ותוכניות הלימודים שלה לא ידון במאמר זה. בדיון שבלב המאמר עולות כיום שתי שאלות חשובות: מהם הגבולות של חופש הביטוי האקדמי? ומה דינה של קריאה להחרמה של מדינת ישראל?

במאמר אעמוד על הבעיה במדינת ישראל מאחר שהמעמד הנורמטיבי של חופש זה אינו ברור, אעמוד על ההצדקות העיקריות לחופש זה, וכן על היקף תחולתו ומגבלותיו בנושאים מרכזיים העולים על סדר היום הציבורי בישראל. מבין הסוגיות הנדונות במאמר: החובה לקיים דיון אקדמי; היחס בין אמת לאי-אמת; השמעת דעות פוליטיות בהרצאות על ידי המרצים; וחובת הגיוון ואיזון הדעות בפרסומי האקדמיה; גופי המעקב אחר פרסומים והתבטאויות של אנשי אקדמיה; סוגיות האנטישמיות והקריאות לחרם על ישראל.

מסקנתו של המאמר היא שכדי להגן על החופש האקדמי בישראל ראוי לאמץ קוד אתי וכן להקים מערכת שתכפה את יישומו בתוך האוניברסיטאות.

למאמר המלא

דברי השר גדעון סער על כוונתו לבחון את הטענות המופרכות של "אם תרצו" ולפעול נגד הטיה אקדמית אנטי ציונית כביכול, בעיקר בחוגים למדע המדינה באוניברסיטאות, הם עוד צעד חמור בהידרדרות התרבותית, הפוליטית והחינוכית בישראל.

יש לדחות מכל וכל את דברי סער על הגישה במחלקות למדע המדינה. יש עדיין אקדמאים רבים המנסים להגן על הממשל והחברה הישראלית, וגם על ערכי הדמוקרטיה הישראלית המידרדרת. מצד אחר, יש כמה סיבות לשתיקה הגוברת של האקדמאים בהקשר התרבותי, החברתי והפוליטי. רק אקדמאים מעטים אינם יראים להשמיע את קולם בביקורת חריפה על שקיעת החברה, הפוליטיקה והדמוקרטיה.

למעשה, מראשית ימי המדינה ועד עתה מידת השפעת האקדמיה על האידיאולוגיות של הזרמים הפוליטיים והמפלגות, מימין ומשמאל, על דפוסי השלטון, על ההסדרים המבניים והארגוניים של המערכת ועל קביעת המדיניות הפוליטית והחברתית – היתה מצומצמת. רק אקדמאים ספורים השמיעו ביקורת בפרהסיה והעלו הצעות לשינוי המצב. המצב הורע מאז הפסיד השמאל הפוליטי את כוחו ונעלם מהזירה החברתית הפוליטית, והימין הפוליטי השתלט על המערכת הפוליטית.

לא רק החברה הישראלית נעה לכיוון הימין הפוליטי ולחוסר עניין ומעורבות בפוליטיקה. גם אקדמאים רבים, ובכללם גם אלה החוקרים את החברה והפוליטיקה בישראל, נוטים לתמוך בתפישות המקובלות על הממשל הנוכחי ועל החוגים הכלכליים ובעלי ההון הקרובים לו. נטייה זו מתחזקת גם בשל אדישות וחוסר עניין כלפי מה שמתרחש במערכת החברתית והפוליטית – מה שקשור ביסודו להתגברות האינדיווידואליזם, הדאגה היתרה לענייני הפרט וחוסר הדאגה לכלל.

זאת ועוד, בגלל התלות החוקית והכספית של רוב האוניברסיטאות והמכללות, וכן של אקדמאים רבים, במוסדות השלטון, ובגלל המאבק המתמשך בעקבות תביעות הממשלה לרפורמות ארגוניות ופיננסיות במוסדות האקדמיים – נזהרים ראשי מוסדות אלה מביטוי התנגדות, ביקורת ומחאה על מעשי הממשל ומוסדותיו.

הדבר קשור גם למינוי של נשיאים, רקטורים, דיקנים, ראשי מכונים ואנשי מינהל במוסדות האקדמיים. מטעמים אידיאולוגיים ואינטרסנטיים, רוב האישים האלה אינם מביעים בפומבי ובקול רם ביקורת ומחאה חברתית ופוליטית.

בנוסף, הקמה והפעלה של מכוני מחקר בתחומים האסטרטגיים והביטחוניים, הנשלטים למעשה על ידי אנשי צבא משרתים ואנשי צבא בגמלאות, גורמות לפרסומים, ימי עיון וכנסים שאינם ביקורתיים די הצורך על המתרחש בתחומים חיוניים אלה.

בהשוואה לעבר, יש לאקדמאים ביקורתיים קושי להתבטא באמצעי התקשורת. בעוד בעבר היו אנשי אקדמיה כאלה יכולים לפרסם בקלות יחסית את דבריהם בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, עתה הם נתקלים בקשיים לפרסם את דבריהם ברבים.

כל אלה גורמים ל"שיתוק" של אקדמאים ומוסדות אקדמיים רבים, דבר המאפשר לפוליטיקאים כמו סער לתקוף בלא הצדקה את כל האקדמאים, דבר שיחמיר עוד את הידרדרות הדמוקרטיה הישראלית.