דברים שכתב לזכרו פרופ' אריה נאור:

האגודה הישראלית למדע המדינה והעמותה לחקר הפוליטיקה מודיעות בצער ובכאב על מותו של יושב ראש האגודה והעמותה, הפרופסור גדעון דורון מאוניברסיטת תל אביב, חוקר בעל הישגים ושם בינלאומי, יזם אקדמי פורה שהקים חוגים באוניברסיטאות ובמכללות, לצד מכוני מחקר יישומי, והיה מורה בעל לקח טוב לתלמידיו הרבים – 'פרופסור של סטודנטים', שהדריך עשרות רבות של תלמידי מחקר  – וכל זה לצד פעילות ציבורית ענפה.

 פרופסור דורון נולד בתל אביב בשנת 1945, בוגר ומוסמך האוניברסיטה העברית בירושלים ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת רוצ'סטר בהדרכתו של ויליאם רייקר, אבי תורת המניפולציה ויישומי תורת המשחקים בחקר הפוליטיקה. השפעתו של רייקר ניכרה במחקריו והשפיעה גם על ניתוחיו באמצעי התקשורת. הוא פרסם 20 ספרים בעברית ובאנגלית ועשרות רבות של מאמרים אקדמיים בנושאי אסטרטגיה וכלכלה פוליטית, שיטות בחירה, מדיניות ומינהל ציבורי, תקשורת ומניפולציה פוליטית ותורת המשחקים. הוא יזם את הקמת החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב והיה יועץ ויו"ר אקדמי למחלקה למינהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן-גוריון בשלבי הקמתה, וכמו כן הוא עמד בראש החוג למדע המדינה במכללת עמק יזרעאל, היה אחד ממייסדי המרכז להעצמת האזרח והדמות האקדמית המרכזית בפעולתו, האחראי האקדמי וממפתחי מדד החוסן הלאומי, הכולל בתוכו את מדד השחיתות, המתפרסם בכל שנה בכנס שדרות, וכמו כן היה פעיל בצוות הבינלאומי המודד את השחיתות הציבורית במדינות העולם.

 פרופסור דורון מילא שורה של תפקידים ציבוריים ובהם יושב ראש הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, חבר בצוות ההיגוי של ועדת נשיא המדינה לעניין שיטת הממשל בישראל, יועץ לראשי ממשלה ולשרים, חבר הוועדה לבחינת נושא המינויים בשירות הציבורי, חבר הצוות לביטחון לאומי, המועצה הישראלית לקולנוע והוועדה לקביעת גבולות מוניציפאליים. בבחירות לכנסת ה-18 עמד בראש רשימת 'הישראלים', שאמנם לא עברה את אחוז החסימה אך העמידה על סדר היום את תוצאות המחקר שנערך בוועדת נשיא המדינה ובמרכז להעצמת האזרח בדבר הצורך בשינויים בשיטת הממשל.

 האגודה הישראלית למדע המדינה והעמותה לחקר הפוליטיקה חבות, במידה רבה, את עצם קיומן לגדעון דורון, ממחדשיה של האגודה והיושב ראש שלה, יוזם רוב פעולותיה. בין השאר יזם את הקמת הוצאת הספרים של האגודה ועמד בראש המערכת המדעית שלה, ובשנות התשעים של המאה העשרים היה חבר בהנהלת האגודה הבינלאומית למדע המדינה.

 בשנה שעברה העניק הוועד הפועל של האגודה הישראלית למדע המדינה לפרופסור גדעון דורון את הפרס השנתי על מפעל חיים בתחום מדע המדינה בישראל.

 זכרו יכון בקרב תלמידיו ועמיתיו.

לקבלת עותק של הספר לקריאה ולמתן הערות, ניתן לפנות לפרופ' אברהם דיסקין.

הכנס עוסק במגוון תחומים ועשוי לעניין דוקטורנטים וחוקרים מכלל הדיסיפלינות ולאו דוקא מעבודה סוציאלית בלבד וכן תלמידי תואר שני הכותבים תיזות או מעוניינים לעסוק במחקר.

זוהי ככל הנראה לא הצלחה יחידה וישראל בולטת במספר הזכיות בכל התחרויות הקודמות של ה-ERC. מידע נוסף על התחרות והמסגרת היוקרתית ניתן למצוא באתר הקרן וב-הודעה לציבור.

אני מקווה שהתוצאות המרשימות הללו יחזקו את הביטחון העצמי של כולנו ויתרמו בצורה קונסטרוקטיבית לקידום המחקר בארץ.

לשם השוואה, זכו מוסדות בריטיים ב-24 מענקים, צרפת ב-13 מענקים, ספרד והולנד בשבעה מענקים כל אחת, איטליה בחמישה מענקים, גרמניה בארבעה מענקים, וכן שבדיה, ובלגיה בשלושה.

ארבעת הזוכים מהמוסדות הישראלים זכו במיליוני אירו לפיתוח תוכנית מחקר פורצת דרך. להערכתי המוסדות הישראלים בתחום מדעי החברה והרוח אינם ערוכים עדיין לטיפול במענקי מחקר מסוג זה כך שלפני הזוכים עומד אתגר גדול של ניהול המענק ומקסום הפירות המחקריים מהתקציב העומד לרשותם.

שלושה מארבעת הזוכים  במוסדות הישראלים הם גברים. רק אחד מהם קיבל דוקטורט בישראל. להלן שמות הזוכים:

ברשימת הזוכים במדעי החברה והרוח שלושה חוקרים עם שמות ישראלים נוספים:

אור חסון, פסיכולוגיה, אשר סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית ודוקטורט בפרינסטון וכרגע פועל מטורונטו.
רון פינחסי, אשר עשה את כל לימודיו בחו"ל. ארכיאולוג  שעובד כרגע באירלנד.
אייל ויצמן, ארכיטקטורה, נמצא כרגע בגולסמיט קולג' בלונדון.

בכלל הקטגוריות של מענקי המחקר (דהיינו, כולל מדעי הטבע) זכו מוסדות מחקר ישראלים ב 25 מענקים מתוך סך כולל של 423 מענקים שחולקו. גם כאן התמונה היא של הצלחה יוצאת מן הכלל, כאשר ישראל גורפת כ-6% מהמענקים.  25 המענקים בכל המדעים התחלקו בצורה הבאה:

האונ' העברית: 9 מענקים
מכון וייצמן: 6 מענקים
הטכניון: 5 מענקים
אונ' בן גוריון: 3 מענקים
אונ' בר-אילן: מענק אחד
המרכז הבין תחומי בהרצליה: מענק אחד.

לנתונים חלקיים על המספרים המצטברים של הזוכים במענקי מחקר בשלושת התחריות עד כה

ברכות לזוכים ובהצלחה למועמדים בסיבובים הבאים.

מאמר זה מבוסס על שני מאמרים קודמים שפורסמו – האחד, בכתב העת "חברה" (גיליון 37, ספטמבר 2008) והאחר, באתר "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית" (יולי 2010). במאמרים אלו חשפתי את הכזב שבהתעסקות הסרק ב"עידוד מצוינות" של מערכת ההשכלה הגבוהה, כפי שבאה לידי ביטוי בדו"ח שוחט ובתוכנית הממשלתית החדשה להקמת "מרכזי מצוינות", בהתאמה. כמו כן, ראוי לציין שלדעתי ניתוח דומה לזה המובא כאן תקף גם לגבי שירותים ציבוריים אחרים.

מדוע אין מקום לעיסוק חיצוני ב"עידוד המצוינות" של האקדמיה

הקושי המהותי בהערכת איכות של מחקר והוראה אקדמית הוא נושא לדיון נפרד. ארמוז רק שהדרך היחידה להעריך איכות של מחקר אקדמי היא להסתמך על הערכת מומחים בתחום המחקר, שמומחיותם אינה נופלת ממומחיות החוקרים שחברו את המחקר שאותו מבקשים להעריך. כל ניסיון להשתמש בפרוצדורה שאינה מבוססת על הערכת מומחים כאלו, חוטאת בפשטנות ובהחמצת העיקר שבפעילות המחקר. בפרט, הדברים אמורים ביחס להסתמכות על סטטיסטיקות שונות ומשונות שאופן חישובן אינו ידוע בכלל למשתמשים ואשר חסרות כל הצדקה רציונאלית (מלבד קלות השימוש בהן). דברים דומים תקפים גם לגבי איכות ההוראה האקדמית.

במאמר זה אתעלם מן הקושי המהותי הנ"ל, אשר מוחרף שבעתיים כאשר הגוף המבקש להעריך את האיכות האקדמית אינו אקדמי בעצמו, ולפיכך הנגישות שלו למומחים הרלוונטיים היא מוגבלת ביותר (במידה והיא בכלל קיימת). השאלה שתעסיק אותי היא איזו תועלת יכולה לצמוח מזיהוי פסגות האיכות שבמערכת האקדמית ומעידודן התקציבי על חשבון שאר המערכת. התשובה שלי היא שהתועלת השולית של העידוד הזה קטנה, בעוד שהנזק מהזנחת כלל המערכת עצום. אם העידוד התקציבי (של פסגות איכות) מתבצע לאחר שכלל המערכת זכתה לתקצוב מספק, ניחא, אבל אם העידוד התקציבי של הפסגה מתבצע במקום תקצוב מספק של כלל המערכת (שלא לומר מחנק תקציבי שלה) הרי שמדובר בנזק משמעותי, כפי שינומק להלן.

לטענתי, שיפור האיכות של מערכת ההשכלה הגבוהה לא יושג על ידי התעסקות בזיהוי הרכיבים שאיכותם טובה יותר באופן יחסי ובעידודם על חשבון הזנחת שאר המערכת. בעיקר במצב הנוכחי של מחנק תקציבי של המערכת, יש להתמקד בשיפור האיכות שבבסיס המערכת, אשר הייתה מטרה להזנחה נפשעת למעלה מעשור, ולא בניסיון לעודד את הפסגה. הפסגה תסתדר בדרך כלל ללא קשר למדיניות הממסדית. לעומת זאת, על המדיניות הממסדית להתמקד בשיפור הבסיס משני טעמים מרכזיים:

1. משום שבסיס הפירמידה מהווה את רוב מערכת ההשכלה הגבוהה והוא שאחראי לרוב הפעילות של ההוראה והמחקר בה. לפיכך, איכות הבסיס היא שקובעת את איכות רוב הפעילות.

2. משום שפסגת הפירמידה מסתמכת באופן מהותי על בסיס הפירמידה, הן במחקר והן בהוראה. חשוב לציין שאת ההישגים יוצאי הדופן אי אפשר ואין צורך לעודד באופן ממוקד – הם צומחים, ומופיעים בדרך כלל במפתיע, מתוך הבסיס של המערכת, וככל שהבסיס טוב יותר, כן רבים יותר הסיכויים לצמיחתם.

לפיכך, ממסד נאור ונבון צריך לשאוף לשפר את האיכות המוחלטת של המערכת על כל מרכיביה, ולא להתרכז בעידוד מצוינות יחסית של יחידים. ושוב, דברים דומים תקפים לגבי מערכות ציבוריות אחרות כגון מערכת החינוך בכללותה, מערכת הבריאות, מערכת הרווחה, וכו'. אם כן, בהשכלה הגבוהה כמו גם בשירותים ציבוריים אחרים, ההתמקדות בפסגת המערכת תוך הזנחת הבסיס שלה ועל חשבונו, הינה איוולת.

עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא שלא קיים פער איכותי משמעותי בין קבוצת החוקרים הנמצאת מעל הרף שהוגדר לצורך עידוד לבין קבוצת החוקרים אשר ממוקמת קצת מתחת לרף זה. לפיכך עידוד של הראשונים תוך הזנחה של האחרונים יוצר פער משמעותי בהתייחסות לפרטים אשר אין ביניהם הבדל משמעותי. אמנם, לפעמים אין ברירה אלא להקצות משאבים (לדוגמא, משרות תקניות) על פי רף חד שסובל מאותה בעיה, אבל דבר זה נעשה מתוך חוסר ברירה, ואילו במקרה הנדון מדובר בייצור מצב מלאכותי של בחירה שאינו מחויב מבחינה אובייקטיבית ואינו מקדם שום מטרה לגיטימית.

עניין אחרון שראוי לאזכור הוא שהדחף המניע של כמעט כל החוקרים הוא העיסוק המדעי עצמו. מה שנחוץ להם, בניסיונם הסיזיפי להגיע להישגים בתחומם, הוא תנאים סבירים לקיום ולמחקר ולא "צ'ופרים" בלתי סדירים, שלא ניתן "לבנות" עליהם.

מדוע מתעסקת הממשלה ב"עידוד המצוינות" של האקדמיה

הניתוח שהובא לעיל מעלה את השאלה הבאה: בהנחה שמדיניות "עידוד המצוינות" חסרה כל הצדקה רציונאלית, מדוע דבקים בה גורמי הממשל השונים? תשובתי הינה שההתעסקות ב"עידוד מצוינות" היא מסך עשן ו/או תרגיל ביחסי ציבור. מדובר ביצירה של מצג שווא של טיפול בבעיות האקדמיה הישראלית מבלי להקצות את המשאבים הנדרשים לכך ותוך קידום של אג'נדות פוליטיות אחרות שאין להן דבר עם טובת האקדמיה הישראלית.

שורש המשבר הנוכחי במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל נעוץ במחנק התקציבי שבו היא נתונה זה כעשר שנים, מחנק שמקורו במדיניות הממשלה בתקופה זו. המוסדות להשכלה גבוהה הגיבו למחנק בשורה של צעדי ייאוש מזיקים. החמור בהם הוא צמצום דרסטי של גיוס חברי סגל חדשים, דבר שמסכן את חיוניות המערכת (התלויה בתמהיל מאוזן של דורות של חוקרים ומרצים), מדרדר את היחס בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים, ומאלץ חוקרים צעירים ומוכשרים לחפש את עתידם מחוץ למדינה (או מחוץ למקצועם).

את המשבר במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ניתן לסיים בפשטות על ידי ביטול מקורו: על ידי החזרה מיידית של התקציבים שנגרעו מן המערכת בעשור הנוכחי והגדלת התקצוב באופן המותאם לגידול במספר הסטודנטים ולגידול בעלויות המחקר וההוראה. על התקצוב המתוקן לאפשר הגדלה משמעותית של מספר חברי הסגל, וזאת על מנת להגיע ליחס סביר בין מספר חברי הסגל ומספר הסטודנטים.

במקום לבצע את המתבקש והמובן מאליו, נוקטת הממשלה, בהובלת משרד האוצר, בשורה של תרגילי השהיה, תוך יצירת מסכי עשן שאחד מהם מכונה "עידוד מצוינות". במאמרים שפרסמתי בכתב העת "חברה" (גיליון 37, ספטמבר 2008) ובאתר "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית" (יולי 2010) חשפתי את הכזב שבהתעסקות הסרק ב"עידוד מצוינות" של מערכת ההשכלה הגבוהה, כפי שבאה לידי ביטוי בדו"ח שוחט ובתוכנית הממשלתית החדשה להקמת "מרכזי מצוינות", בהתאמה. להלן תקציר הדברים.

דו"ח שוחט מלא בהצעות למנגנונים לזיהוי ו"תגמול/עידוד" הפסגה. הדוגמאות כוללות מענק ייחודי לזוכי פרס נובל ודומיו – דבר מגוחך על פניו, מענק קליטה ל-5% מחברי הסגל הצעירים החדשים, מענק ייחודי ל-2% מהפרופסורים המלאים, מענקי הצטיינות ל-5% עד 10% מהסגל האקדמי הבכיר, מענק מחייה ל-12% מהדוקטורנטים, גמול תומך איכות ל-10% מהסגל וכיוצא באלה. הצעות אלו מתמקדות בפסגת המערכת ומזניחות את בסיסה, המהווה את רוב המערכת, והזנחה זאת מדרדרת את איכות המערכת כולה. בפרט, אין בדו"ח שום התייחסות לאופן שבו יקלטו 95% מחברי הסגל הצעירים החדשים, לאפשרויות המחיה של 88% מהדוקטורנטים, ולתנאי המחקר וההוראה של 90% עד 95% מהסגל האקדמי הבכיר.

הקמת "מרכזי מצוינות": כאן מדובר בהקמה של מספר קטן של "בועות מחקר" במספר מצומצם ביותר של תחומי מדע נבחרים, שיזכו להזרמת תקציבים ייעודיים, תוך שהמחנק התקציבי בשאר המערכת נותר על כנו. יתר על כן, המצוקה בתחומים הבלתי נבחרים אפילו תוחרף משום שהתוכנית מתנה את ההקצבה הממשלתית בהקצבה מקבילה של כספים מתוך התקציב הקיים של המערכת האקדמית לטובת אותם מרכזים (שלא היו מוקמים, ודאי שלא בהיקף התקצוב המוצע, מתוך שיקולים ענייניים). תוכנית זאת יוצרת למעשה ריבוד נוסף בתוך מערכת ההשכלה הגבוהה, ולא תתרום מאומה לפתרון המשבר העמוק בו נתונה המערכת, כל זאת תוך יצירת מצג שווא של ניסיון לשפר את איכות המחקר האקדמי.

את התקפות הכללית של הניתוח הנ"ל קל לראות כאשר חושפים את האינטרסים המסתתרים מאחורי מסך העשן של "עידוד המצוינות" – האינטרסים של האליטה הכלכלית: אלו מכתיבים צמצום ההוצאה הציבורית ושבירת העבודה המאורגנת. כתרגיל חשבונאי פשוט, שימו לב שהעלאת שכר של 25% ה"מוענקת" לקבוצה של 10% מן העובדים ("המצטיינים") תוך שחיקה של 5% בשכר שאר העובדים מורידה את עלויות השכר בשיעור כולל של 2.5% לערך. למותר לציין שמדיניות "דיפרנציאציה" שכזאת תפגום בסולידאריות של העובדים ותכרסם במעמדו של הארגון היציג שלהם.

סיכום

הממשלה מנסה להסיט את הדיון מהנושא העיקרי – הצורך המיידי לבטל את המחנק התקציבי בו נתונה מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ולהגדיל את התקצוב הממשלתי באופן ההולם את הגידול בצרכים – אל הנושא המשני יחסית של אופן חלוקת המשאבים בתוך המערכת עצמה. הדיון הציבורי ראוי שייסוב על כמות המשאבים המוקצים למערכת ההשכלה הגבוהה ביחס לחשיבותה. החלוקה הפנימית של המשאבים ראוי שתידון ותקבע במערכת עצמה ולא על ידי גורמים חיצוניים ולא מקצועיים.

באשר לחלוקה הפנימית של המשאבים, הרי שגם בהקשר של מערכת ההשכלה הגבוהה, החלוקה הנכונה נוטה להיות קרובה לשוויונית (בשקלול הצרכים היחסיים השונים של הרכיבים השונים). חלוקה שוויונית מטיבה עם רוב המערכת, אשר אחראית לרוב הפעילות. חלוקה שוויונית גם משרתת באופן הטוב ביותר את החלקים המצטיינים ביותר של המערכת. מנגנונים ל"עידוד מצוינות" לא ישפרו את רמת ההישגים הגבוהים ביותר במערכת וודאי שלא את הרמה הממוצעת של ההישגים במערכת, אלא יגרעו מאיכותה הכוללת של המערכת בכסות של הבלטה יחצ"נית של קומץ "מצטיינים".

הכותב הוא פרופסור למתמטיקה ומדעי המחשב במכון וייצמן למדע, וחבר "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית".

הלוויתו של פרופ' אייזנשטדט תערך ב-5 בספטמבר בשעה 11 בבית העלמין קהילת ירושלים בגבעת שאול.

חברי קהילת מדעי החברה בישראל, חברים ומוכירי זכרו של פרופ' אייזנשטדט מוזמנים לכתוב דברים לזכרו בעמוד זה.

דברים לזכר פרופ' אייזנשטדט מאת פרופ' גד יאיר:

Professor Shmuel Noah Eisenstadt (1923-2010) passed away earlier today, September 2^nd 2010. Prof. Eisenstadt was the Rose Isaacs Professor Emeritus of Sociology at the Hebrew University of Jerusalem, where he served as a faculty member since 1946. He was chair of the department of sociology for 20 years (1949-1969), Dean of the Social Science Faculty (1966-9), and served in many Hebrew University roles and duties until his retirement in 1983. He is the founder of Israeli sociology and the most prolific sociologist in Israel – having authored dozens of books and hundreds of papers. His name – and his studies – are well known throughout the academic world, and his academic prestige was echoed in appreciation in non-academic forums as well. He was active in advising governmental offices and think tanks, and served as a facilitator for many important intellectual coalitions.

Prof. Eisenstadt was jokingly called by his younger colleagues here as “the living incarnation of Max Weber.” Like the great German master of historical sociology, Eisenstadt tackled the problems of modernity and historical diversity. He crystallized our understanding of the origins of modernity and the Axial Age, and developed a productive line of scholarship around his idea of “multiple modernities.” He was interested in traditions and their constant re-interpretations; in collective identities and the transformations of states; in globalization and primordiality. He was always on top of every field he dwelled in, and was updated about forthcoming books well ahead of libraries.

During his long career, Prof. Eisenstadt was a great ambassador of the Hebrew University of Jerusalem. He served as a visiting professor at numerous universities, including Harvard, Stanford, MIT, Chicago, Michigan, Washington, Oslo, Zurich, Vienna, and Hong Kong. He was a Fellow at the Center of Advanced Studies in Behavioral Sciences and the Netherlands Institute of Advanced Studies. As of 1967, Prof. Eisenstadt was a Senior Research Fellow at the Van Leer Institute in Jerusalem.

Prof. Eisenstadt had many colleagues worldwide, and he was invited to sit in the most prestigious academies and associations. Prof. Eisenstadt was a member of the Israeli Academy of Sciences and Humanities, Foreign Honorary Fellow of the American Academy of Arts and Sciences, Foreign Member of the American Philosophical Society, Foreign Associate of the National Academy of Sciences, Honorary Foreign Research Fellow at the Institute of Sociology of the Chinese Academy of Social Sciences, and Honorary Fellow of the London School of Economics and Political Sciences.

Prof. Eisenstadt is recipient of honorary doctoral degree in Political Science from the University of Helsinki; Doctor of law, honoris causa of the Hebrew Union College, the Jewish Institute of Religion; honorary doctorate, Duke University; doctor of laws, honoris causa, Harvard University; honorary doctoral degree of Tel Aviv University; Honorary Doctor, Central European University, Budapest; and Honorary Doctor, University of Warsaw.

Prof. Eisenstadt is also recipient of many awards, among them the International Balzan Prize in Sociology, the McIver award of the American Sociological Association, Amalfi Prize for Sociology and Social Sciences, the Israel Prize and the Rotshchild Prize in Social Sciences, Max Planck Research Award, Ambassador of Cultural Dialogue Award, Polish Asia Pacific Council, Warsaw; EMET Foundation Prize in Sociology – and most recently of The Holberg International Memorial Prize.

Prof. Eisenstadt was a great teacher and his many students remember him with owe. He commanded many languages and was an astounding fast reader and a penetrative listener. He had an astounding memory – straddling across wide literatures in history, anthropology, law, political science, anthropology and even economics. His sense of humor and self-cynicism were unique and he never failed to enjoy a good meal peppered with intellectual discussions. He supported many young scholars on their careers, opening up his immense home library to those who could not find what they needed elsewhere. He advised and encouraged Israeli doctoral students to travel abroad, and supported their applications to top universities worldwide.

Prof. Eisenstadt was active and in full capacity to his last day. Two weeks ago, upon my last visit to his house, he was sitting to his table, writing, as always. As he told me, “if you get used to work, you can never quit.” He never did, indeed. Just two weeks before his death he was happy to see two new books published. And only two days ago he asked me whether he should write a recommendation letter for a candidate to our department in Hebrew or English. SN often joked about his death. He maintained that spirit to his very last words to his family this morning. This is a good way to remember him: An Intellectual giant with a human friendly smile.